החלטה בתיק רע"א 8808/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) בע"א 23722-02-10 מיום 30.10.2012 בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' בכר) בת"א 22707/03 מיום 25.1.2010.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.        המבקשת ביטחה ב"פוליסה לביטוח אש" את החברה לשרותי איכות הסביבה (רמת חובב) בע"מ (להלן: החברה). החברה עוסקת באחסון ובטיפול בפסולת רעילה ובין היתר מאוחסנות במחסן שבאתר החברה סוללות ליתיום המועברות אליה מצה"ל ומהמשיבות. ביום 2.8.1998 פרצה שריפה במחסן, שמקורה בחבית סוללות שנארזה אצל המשיבות, ונגרמו נזקים כבדים למבנה, לתכולתו ולמתקנים נוספים סמוכים לו. המבקשת נשאה בנזקי החברה בסך כמיליון ש"ח והגישה  תביעה כנגד המשיבות בה נטען כי השריפה נבעה ממגע שנוצר בין הליתיום שבאחת החביות למים אשר הגיעו לחבית בשל התרשלות של המשיבות.

2.        ביום  25.1.2010 דחה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' בכר) את תביעתה של המבקשת. בתמצית ייאמר, כי בית המשפט קבע כי ניתן לומר בדרגת ודאות גבוהה כי השריפה נבעה בשל אינטראקציה שנוצרה בין הליתיום שנשפך והוחזר לחבית לבין מים או אדי מים. באשר למקורה של אינטראקציה זו, נקבע כי העובדה שעבר פרק זמן ארוך יחסית, כארבעים דקות, עד לתחילת הבעירה, מלמדת כי:

"...לא בהכרח היו אלה מים בחבית שהביאו להיווצרות הדליקה. סביר יותר להניח שמים ממקור חיצוני, בין מים בהם נעשה שימוש ע"י עובדי החברה (נתון עובדתי שלא הוכח כאמור) ובין אדי המים שבאויר, שבהחלט יתכן שהיו באחוזים המתאימים באותה העת בין מחמת המצב המטאורולוגי באויר (למרות חוו"ד השירות המטאורולוגי אלא שזו אינה נקודתית למחסן הסוללות) ובין הקרבה שבין המחסן לבין בריכת נוזלים סמוכה שיתכן והגדילה את כמות אדי המים באויר."

עם זאת, בית המשפט נמנע מלהכריע מפורשות באשר לגורם השריפה, בציינו כי שתי האפשרויות האחרונות לא הוכחו וכי גם ועדת החקירה הממשלתית שהוקמה לבחינת האירוע לא הצליחה להגיע למסקנה ברורה באשר למכאניזם שהביא להתלקחות. על רקע זה, נקבע כי יש לדחות את התביעה. למעלה מן הצורך, נקבע כי אפילו היתה מתקבלת עמדת המבקשת לפיה האירוע התרחש בשל הימצאות מים בחביות המשיבות, עדיין ניתן לומר בדרגת ודאות גבוהה כי היתה השפעה מכרעת להיערכותה של החברה לטיפול באירועים מסוג זה על אופן הטיפול בשריפה והנזק שנגרם, "עד כדי אפשרות לקבוע במאזן הסתברויות, כי לו טופל האירוע כדבעי, לא היה מגיע כלל למימדים שהגיע אליהם בסיכומו של יום, וניתן אף לומר, שטיפול מתאים ונכון בשריפה עצמה, היה יכול לשלול הנזק לחלוטין."

3.        על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקשת טענה בערעור כי משנקבע כי האפשרות לפיה השריפה פרצה כתוצאה מלחות גבוהה לא הוכחה, היה על בית המשפט לקבוע כי האפשרות היחידה שנותרה הינה הימצאות מים בתוך החבית. ביום 30.10.2012 נדחה הערעור, תוך שבית המשפט המחוזי שב על ממצאיו של בית משפט השלום וקבע כי גם הוא הגיע לאותה מסקנה לפיה אין מקום לייחס למשיבות אחריות לפרוץ השריפה או לנזקיה. בהקשר זה, ציין בית המשפט קמא כי די בעיון מדוקדק בדו"ח הביניים, אשר המערערת לא התמודדה עם ממצאיו באופן ענייני, כדי לבסס את המסקנה שאירוע השריפה נעוץ בסבירות גבוהה יותר דווקא בהתנהגות החברה המבוטחת מאשר בהתרשלות המשיבות. בית המשפט ציין עוד כי אכן ד"ר בבאי היה הגורם הרלבנטי אצל המשיבות להעיד על הנוהל הקיים לעניין הטיפול בחביות, וכי בכל מקרה לא רבץ על המשיבות נטל ראיה כלשהו שלא הורם על ידן. לאור האמור, נדחה הערעור והמבקשת חויבה בהוצאות משפט, בסך 50,000 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.  

נימוקי הבקשה

4.        המבקשת טוענת כי יש לתן רשות ערעור בעניינה וזאת נוכח עיוות הדין שנגרם לה, לשיטתה, משנדחה פסק הדין בערעור ללא הנמקה של ממש, חרף אי קיומם של התנאים הקבועים בהוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לגופו של עניין, נטען כי קביעותיו של בית משפט השלום באשר לגורמים לשריפה מובילות דווקא למסקנה כי השריפה נגרמה בשל הימצאות מים בתוך החבית, היינו בשל התרשלות המשיבות. כמו כן, נטען כי בית המשפט קמא שגה עת הפנה לדו"ח הביניים וכאשר קיבל את עדותה של ד"ר בבאי מטעם המשיבות. כן נטען כי נטל השכנוע בנסיבות העניין רבץ על המשיבות. לבסוף, נטען כי בית המשפט קמא לא התייחס לכל טענות המבקשת.

דיון והכרעה

5.        לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבות.

6.        כידוע, בשיטתנו המשפטית נוהג העיקרון לפיו לבעל דין נתונה זכות ערעור אחת בלבד על פסק דינה של הערכאה הדיונית [ראו: סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה; סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ראו גם: רע"א 8132/12 המפדה האזרחי בע"מ נ' נחמיאס פיסקה 9 (30.12.2012) וההפניות שם (להלן: עניין נחמיאס)]. ערעור שני יתקיים ככלל אך ברשות ובאותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית ציבורית אשר לה השלכות רוחב, או כאשר נדרשת התערבות מפאת שיקולי צדק או על מנת למנוע עיוות דין [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 213-211 (2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. אינני סבור כי המקרה שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים. עיון בבקשה מלמד כי המבקשת חפצה, בעיקרו של דבר, להשיג על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר להיעדר התרשלות מצד המשיבות. משכך, הרי שהבקשה נטועה עמוק בדל"ת אמות הסכסוך הפרטני שבין הצדדים ואין לה כל השלכות רוחב. כמו כן, למבקשת ניתן יומה בערכאה הדיונית ולפני ערכאת הערעור. אלא, ששתי הערכאות מצאו לנכון  - לאחר בחינה ושקילה - לדחות את גרסתה העובדתית של המערערת ביחס למקור לפרוץ השריפה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי נגרם משום עיוות דין למבקשת, בוודאי שלא כזה אשר יצדיק את קבלת הבקשה.

7.        באשר לטענות המבקשת בדבר חובת ההנמקה של ערכאת הערעור; בעניין שלפנינו דומה כי בית המשפט קמא נסמך בהנמקתו על הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. הוראה זו קובעת חריג לחובת ההנמקה הרגילה ומאפשרת לבית משפט שהחליט לדחות ערעור לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ו"בלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1)  אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2)  הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3)  אין לגלות בה טעות שבחוק."  

בפסיקתו של בית משפט זה הובאר כי אין לראות בשימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי משום היעדר הנמקה, תוך שהוסבר כי:

"פסק-דינו של בית-משפט שלערעור אכן חייב להיות מנומק... אך הנמקה אין ביטויה דווקא בחזרה על כל פרטי העובדות והטעמים המשפטיים שכבר נדונו בפסק-דינה של הערכאה אשר על דבריה מערערים.

הנמקה יכול שתהיה מפורטת ויכול שתפנה למקורות משפטיים, בהם כבר הובא הפירוט הראוי; עיקרו של דבר, ההפניה יכול שתלבש צורת אימוץ דעתו של בית המשפט בהליך אחר ויכול שתלבש צורת האימוץ של דברי הערכאה אשר עליה מערערים. במה דברים אמורים. אם עולות לפני בית המשפט, בשני הליכים נפרדים או יותר, סוגיות שהן זהות במהותן (כגון טענה משפטית חוזרת ונשנית בעניין הגדרתו של מונח שבדין), אין כל מניעה לכך, שבית המשפט, הדן בעניין בשלב מאוחר יותר, יסתפק במסגרת הכרעתו בהפניה אל ההנמקה הקודמת אשר עמה הוא מסכים, ואין כל הכרח בכך שישוב וירצה במלותיו הוא את אשר הובהר כבר כדבעי. בעל הדין וערכאת הערעור אמנם זכאים לדעת את טעמיו של פסק הדין, אך אלה יכולים לעלות גם מן ההפניה המפורשת אל המקור המשפטי האחר, אשר את דבריו ראה בית המשפט לאמץ." [ע"א 688/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון), פ"ד מד(4) 693, 696 (1990) (להלן: עניין פאר). ראו גם: רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17, 25-24 (2004) (להלן: עניין שכטר)].